תודה לאוהדי בית''ר ירושלים 

שנים ארוכות, אני טוען שמועדון כדורגל זה
המותג הכי בלתי מפוענח, בעולם.
אני מתחבט בזה עם עצמי, אני דן בזה עם תלמידיי
וכתבתי על כך בטוריי.

אדם, בד"כ, בשנות ילדותו הראשונות, מתחיל לאהוד
מועדון כדורגל. אם זה בעקבות אביו או בעקבות
חבריו הקרובים ומרגע זה ואילך, האהדה למועדון הזה, תלווה אותו
עד יומו האחרון. הוא לעולם לא יעביר את אהדתו
לטובת מועדון אחר.

כל אדם יכול להחליף את שמו, מראהו ,דתו, אזרחותו,
אשתו ואפילו את מינו, רק דבר אחד הוא לא יחליף לעולם.
את הקבוצה שלו.

מה שמעניין במיוחד הוא שלהבדיל מכל מותג אחר,
הנאמנות לקבוצה איננה תלויה
בביצועיה. אם היא מנצחת הוא שמח, אם היא מפסידה הוא עצוב,
אבל אהדתו , לעולם נשארת. באש ובמים. בהצלחות ובכשלונות.

יתר על כן, השחקנים, המאמנים והמנהלים באים והולכים
(להם, אין שום נאמנות לאף מועדון) הגורם הקבוע היחידי
הוא צבעי המועדון. אז, כמו שאמר סיינפלד, אנחנו
בעצם נאמנים לחולצות המועדון.

אתם מכירים עוד מותג כזה?

אבל, אחרי התחבטות , רבת שנים, בנסיונות לפענח את החידה,
בשבוע שעבר, זכיתי להארה. EURIKA צעקתי, כמו ארכימדס באמבטיה.
פתרתי את התעלומה.
באדיבות אוהדי בית"ר ירושלים.

בית"ר ירושלים נמנית עם קבוצות הצמרת של הכדורגל
הישראלי. רוב הזמן, היא מציגה כדורגל אטרקטיבי,
התקפי ויעיל.
אך בניגוד חריף לאיכויותיה היא מלווה בקהל
אוהדים ידוע לשמצה.
קהל של חמומי מוח, גזענים ולאומנים שקריאת העידוד
שלהם, היא "מוות לערבים"!
כיאה לגזענים אמיתיים הם שונאים כל מי שזז. ערבים, אשכנזים,
שמאלנים ואת כל אוהדי הקבוצות האחרות, ללא הבדל
דת, גזע ומין.
מסתבר שלשנאה יש כח מלכד. נוכחנו בזה כבר בתקופות
חשוכות יותר, בעולם ובזמננו באזורנו.

להנהלת המועדון היה תמיד נוח להאשים את "הקומץ"
בטענה שהם אינם מייצגים את כלל אוהדי המועדון התרבותיים
ונעימי ההליכות.
האירוניה בענין היא, שאותם מנהלים מעולם לא
הבינו שהקומץ, זה הם.

אבל כמו באיסטרטגיית המשברים של קיסינג'ר, שהאמין
שיש להביא דברים לידי משבר כדי לצאת ממנו לפתרון חיובי,
כך קרה לי, בשבוע שעבר במשחק הכדורגל בין
בית"ר ירושלים למכבי חיפה.

לפני המשחק נערך טקס קצר לזכרם של שחקן נוער ואוהד
הקבוצה , שנרצחו באותו השבוע וכמו כן הוזכר שמו של
יצחק רבין, שזה היה יום השנה להרצחו.
בתגובה לאיזכור שמו של יצחק רבין, פרצו כל אוהדי בית"ר ירושלים
(כן, כולם. ראינו בטלויזיה) בקריאות בוז ובשירת
"תודה לך, יגאל עמיר".
אחרי הכעס והתדהמה, בא גל הבושה (שהרי אלה אמורים להיות בני עמי)
אבל , למחרת, כשניתחתי את האירוע, פתרתי, סוף סוף, את תעלומת
הנאמנות למותג- מועדון הכדורגל, שכה הטרידה אותי.

. לדעתי, האהדה למועדון, אין לה קשר לכדורגל.
האהדה היא אקט של הזדהות הפרט עם קבוצת אוכלוסיה מסויימת.
האוהדים הם קבוצת התייחסות והשתייכות שכל אחד ואחד
מהפרטים באוכלוסיה, שואב את זהותו, ממנה.
בדיוק כמו חברות במפלגה או במועדון חברתי.
בבחינת "אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובקבוצתו" (עירובין ס"ה)

כשאדם, מזדהה, כאוהד מועדון X הוא בעצם מגדיר את עצמו
ע"י השתייכותו לקבוצת אוכלוסיה מובחנת ומוכרת
על פי מאפיינים, ידועים. השחקנים והמנהלים הם חסרי
חשיבות, לענין זה. הם הרי זמניים. האוהדים, הם קבועים.
לכן, יש מועדונים, בעולם כולו, המזוהים עם אוהדים נאצים,
לאומניים, יהודים, ערבים, קתולים, פרוטסטנטים,
ליברליים, אינטיליגנטיים, בעלי נטיות פוליטיות
כאלה ואחרות וכ"ו.

בראייה הזאת, מתברר גם מה מאחד את אוהדי בית"ר ירושלים.
הגזענים הנבערים, מוצאים בה, סביבה של אנשים כמוהם
ומנצלים את "אנונימיות ההמון" כדי להביע את דעותיהם
החשוכות, בקול רם.

תודה לכם אוהדי בית"ר ירושלים שעזרתם לי לפתור חידה
שהטרידה את מנוחתי, שנים רבות.

לסיום, אם גידאמק היה שואל אותי (והוא, לא) הייתי יועץ לו
לקום, עוד באותו ערב ולנטוש את הקבוצה.
הוא לא יכול להמשיך להיות מזוהה
עם קבוצת האוכלוסיה הזאת ולרחוץ בנקיון כפיו.
המשך מעורבותו בקבוצה, משולה בעיני לחברות במפלגה
מתועבת.
מאידך, נטישת הקבוצה היתה משדרת מסר של עמדה מוסרית
"יהודית" (כפי שגידאמק אוהב לאמר) והאם אין זה
בדיוק מה שהוא כל כך משתדל לשדר?

אבל, גידאמק חשף את ערוותו. הוא בחר להגן על
האוהדים ולהטיל את האשמה על הנהלת מכבי חיפה
"חסרת הרגישות" ש"טעתה קשות " בהחלטתה לאזכר
את רבין בפני הקהל של בית"ר ירושלים.
"הם בסה"כ באו לראות כדורגל ולא לזכור את רבין" כדברי
גידאמק.
וכך, במקום לקנות את עולמו הוא איבד אותו, בשעה אחת.
וכל מעשיו הטובים, בעבר, ירדו לטמיון וכוסו במעטה כבד
של בושה.

אבל,גם בחישוב אלקטוראלי, הוא טעה. כי אוהדי בית"ר
לעולם לא יבחרו בו, לשום משרה פוליטית, כי הוא הרי "רוסי".
לעומת זאת את כל הבוחרים הפוטנציאליים האחרים, בהם היה
יכול לזכות, הוא הפסיד.

ועוד דבר. וזה כבר ענין אישי. התאכזבתי קשות מתגובתו של
גיורא שפיגל, שנחשב בעיני לאחד מאנשי הכדורגל היותר אינטיליגנטיים
שמאכלסים את הענף בארץ. שתיקתו
וחיוכו הכבוש, לנוכח ההתרחשויות הזכירו לי את שתיקת הכבשים.
גיורא שפיגל שעמל קשות לבנות דמוי של איש כדורגל
מזן אחר. תרבותי, נבון, "אירופאי" ,ניפץ את המותג שלו, לרסיסים.
בעת מבחן, המותג לא עמד בציפיות.
מסתבר שהוא לא שונה מהקולגות שלו. הכל היה בלוף והעמדת פנים.
חבל.

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש
לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת

פורסם ב-YNET ב-12.11.07